החלטה בתיק בש"פ 1191/04

           כנגד העורר הוגש בבית משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס לו ולאחר עבירת החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) + (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג- 1973 וכן עבירת שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.

           על פי עובדות האישום הראשון שבכתב האישום, בתאריך 09/01/04 ישב העורר יחד עם נאשם מספר 2 בכתב האישום (להלן:"נאשם 2") במונית השייכת לו. בעת ששוטרים בדקו את כלי הרכב, בדיקה שנערכה עקב התנהגותם החשודה של העורר ונאשם 2, נמצא סם מסוג קנבוס במשקל כולל של 7.7986 ק"ג נטו כאשר מקצתו נמצא בתוך תא הנוסעים והיתרה בתא המטען של הרכב. עוד נטען בכתב האישום, כי בתאריך 13/01/04 עשו העורר ונאשם 2 דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין בכך, שבמהלך עימות שנערך בין שניהם במשטרה סימנו העורר ונאשם 2 אחד לשני, שלא לדבר וזאת באמצעות תנועות בידיהם ובשפתיהם וכן התלחשו ביניהם.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בקשה למעצרם של העורר ונאשם 2 עד תום ההליכים נגדם.

           ביום 20/01/04 נערך דיון בבקשה הנ"ל. במסגרת הדיון הצהיר בא-כוח העורר, כי אין הוא חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בנוגע לאישום הראשון. מנגד, חלק הוא על קיומן של ראיות לכאורה לגבי אישום מספר 2 שבכתב האישום.

           ביום 25/01/04 הורה בית משפט השלום בירושלים על הארכת מעצרם של העורר  ונאשם 2 עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. באשר לעורר, קבע בית המשפט, כי לאור הודאתו בהחזקת הסם ובהובלתו ולאור כמות הסם, די בכך כדי ללמד על היותו מסוכן לציבור, וככזה לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגביו.

           על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' רביד) דחה את הערר בקובעו, כי חזקת המסוכנות אשר לטענת העורר מוחלשת בשל הודאתו במיוחס לו, חלה גם לגבי מי שמחזיק ברכבו סם מסוכן בכמות של 8 ק"ג מסוג קנביס, זאת בשל פגיעתה של עבירה חמורה זו במרקם החברתי והסכנה לשלום הציבור ובריאותו. עוד נקבע, כי אומנם בית משפט השלום לא שקל חלופת מעצר קונקרטית, אך זאת מאחר והפסיקה קבעה שרק בנסיבות מיוחדות יש מקום לשחרר בעבירות סמים לחלופת מעצר.  

           ומכאן הערר שבפני.

           בא-כוח העורר חזר בפני על טיעוניו שהעלה בפני בית משפט קמא, לפיהם מודה העורר בעובדות הידיעה והחזקת הסם במונית, אולם טוען הוא, כי חלקו בביצוע העבירה מסתכם בהעברת הסם ברכבו בלבד. עוד נטען, כי נסיבות המקרה ואישיותו של העורר מפריכות את חזקת המסוכנות. לא זו בלבד, אלא שלטענתו, הודאתו כשלעצמה מפריכה את חזקת המסוכנות. הוסיף וטען בא-כוח העורר, כי בתי המשפט קמא בערכאות הקודמות טעו בדחותם את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר (מעצר בית מלא אצל אימו) ובכך מנעו פגיעה פחותה בחירותו. טענה נוספת אותה מעלה בא-כוח העורר נוגעת לשותפו לעבירה. לדבריו, הפלה בית משפט השלום בינו לבין שותפו אשר שוחרר למעצר בית, על אף שמיוחסת לו עבירה נוספת של הדחה בחקירה.

           מנגד, טענה באת-כוח המשיבה, כי ידיעתו והודאתו של העורר מלמדים על היותו של האחרון יותר מאשר מי "שרק" הוביל את הסם ליעדו כפי שנטען על ידי בא כוחו. באת כוח המדינה מוסיפה וטוענת, כי כמות הסם שנתפסה אצל העורר יש בה כדי להצביע על כוונה  לסחור בסם, וללא נסיבות מיוחדות יש מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו על מנת לקטוע את "שרשרת הסם". לעניין האפליה לה טען העורר משיבה באת כוח המדינה כי נאשם 2 שוחרר לחלופת מעצר בשל העדר תשתית ראייתית לכאורית לביסוס האישומים המיוחסים לו בכתב האישום, והנדרשים לשלב המעצר עד תום ההליכים המשפטיים, ומסיבה זו בלבד.

    לאחר שעיינתי בתיק החקירה, ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי יש מקום לקבל את הערר.

           מקובלת עלי דעתו של בית משפט השלום, לפיה אכן קיימות ראיות לכאורה נגד העורר אשר הודה לאלתר בהחזקת כל כמות הסם שנמצאה במוניתו. ככלל קיומן של עבירות סמים חמורות, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי(סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). הלכה היא, כי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן יהיה לשלול חזקת מסוכנות זאת ולהצדיק חלופת מעצר, ככל שמדובר בסחר בסמים (ראה בש"פ 5570/03 , 5635 אברג'ל נגד מדינת ישראל, תק-על 2003 (2)6) . השאלה עליה יש לתת את הדעת במקרה שבפניי הינה, האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של העורר פחותה מאשר החזקתו במעצר, היינו האם נשקף ממנו סיכון אם הוא ישוחרר ממעצר.

 בפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת, כי בדרך כלל יש לעצור עד תום ההליכים נאשם המואשם בעבירות סחר והחזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית. אולם , מובן הוא שאין זה כלל בל יעבור, אלא יש לבחון באופן אינדיבידואלי עניינו של כל נאשם ונאשם.                     

           בענייננו העורר בן 30, נשוי ואב לתינוק , עובד באופן סדיר כנהג מונית ומפרנס את משפחתו. זולת הרשעה בעבירה אחת ותיק תלוי ועומד נגדו, עברו נקי ויש בכך כדי להטות את הכף לעבר קיומה של חלופת מעצר במקרה זה, למרות שמדובר בכמות של סם בהיקף ניכר. (ראה בש"פ 1177/04 עלי קבועה נגד מדינת ישראל  (טרם פורסם); בש"פ 4262/98 זיגדון נגד מדינת ישראל, תק-על 98(2), 138; בש"פ 4823/03 יאסין נגד מדינת ישראל, תק-על 2003 (2), 2448).

           כידוע, מחובתו של בית המשפט לבחון חלופת מעצר גם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, כאמור בסעיף 21 לחוק המעצרים. נראה לי, כי לאור האמור לעיל, די בכך שהעורר יהא נתון במעצר בית מלא עם ערבויות הולמות כדי למנוע ממנו להסתובב חופשי בחוצות העיר ולחזור על מעשיו. עברו מעיד על כך, שהעיסוק בסמים איננו מקור פרנסתו. כמו-כן העורר שיתף פעולה עם חוקריו והודה במיוחס לו.

           אשר על כן, החלטתי לקבל את הערר ולבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. התיק יוחזר לבית משפט השלום בירושלים וזאת על מנת לקבוע את חלופת המעצר לגבי העורר ויתר תנאי השחרור לפי שיקול דעתו.

           העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על ידי בית משפט השלום.

           ניתנה היום כ"ז בשבט תשס"ד (19.2.04).

                                                                                        ש ו פ ט